אני מסתכלת על עצמי במראה, ברקע מישהו שר שיר אהבה למישהי שכבר מתה...
אני חושבת עליו, ועל ההוא ועל הזה. כולם החמיאו, אמרו שאני נראית טוב, שאני מצחיקה, חכמה, כל מה שאני אוהבת לשמוע, אבל אני לא מה שהם חיפשו.
אני מביטה בעצמי שוב, אני שונאת את האף השמן שלי, את הנחיריים הגדולים ואת כל הצלקות שנשארו לי על הפנים מהפצעונים....
אני שונאת את הירכיים והשוקיים השמנות שלי...
אני שונאת את השיער שלי, למרות שכולם מחמיאים לי עליו...
אני שונאת את האגן המרובע שלי.
אני שונאת את החזה הקטן שלי.
אני שונאת את עצמי, אני מכוערת, מגעילה, ועם חרא של אופי.
אין לי שום כישרון, ואפילו הרכיבה באה לי בטבעיות כי אני רוכבת פאקינג חצי מהחיים שלי ורק עכשיו יש לי הישגים.
אני שונאת את זה שאני הורסת כל דבר שאני נוגעת בו.
אני שונאת את הכישורים החברתיים שלי.
אני שונאת את זה שאנשים מרגישים צורך לרחם עלי.
אני שונאת את זה שאני מאבדת את כל מי ומה שאני אוהבת.
אני שונאת הכל...
החיים שלי בפח
אני נראית כמו הצרות הכי גדולות שלכם
יש לי אופי מגעיל ואגואיסטי
ואני נכשלת בכל דבר שאני עושה
;){kind=link}